לפני מספר שנים יצא לי להצטרף לנסיעה לאחת מבירות אירופה עם אחד מבכירי הליכוד. אז ח"כ בכיר היום הוא מכהן באחד התפקידים החשובים והמייצגים של מדינת ישראל. ישבנו בלובי בית המלון אני והבכיר ואלינו הצטרף רב ידוע שכיהן באותה עת כאב בית דין רבני באחד מבתי הדין. הרב שאל את הח"כ הבכיר: "נתניהו הוא מושחת"? והח"כ הבכיר השיב לו: "לא. אני לא חושב שנתניהו מושחת אני חושב שהוא נהנתן". לימים יחסיו של הח"כ הבכיר עם נתניהו ידעו עליות ומורדות. באחד מרגעי השפל בין השניים הזכרתי לו את השיחה ושאלתי אותו האם דעתך השתנתה והוא השיב לי :"לא. אני סבור גם היום שהוא לא המושחת הקלאסי שאתה מכיר".

יש קו דק מאוד המבדיל בין שחיתות לנהנתנות. הקו הזה נקבע על ידי היועץ המשפטי לממשלה הוא האיש שהיום עיניהם של רבים נשואות אליו. הוא זה שיחליט האם לדו"ח מבקר המדינה שהוגש אמש יש היבטים פלילים.

בסוף שנת 2000 היה זה היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובנשטיין שבדק את התנהלות נתניהו בפרשת קבלן ההובלות אבנר עמדי. מתברר שנתניהו לא למד לקח במוקד החקירה עמדו ראש הממשלה מר נתניהו ורעייתו, וכן קבלן ההובלות מר אבנר עמדי. על פי החשד הראשוני, ניסו ראש הממשלה ורעייתו ומר אבנר עמדי להוציא במרמה כספים בסכומים ניכרים ממשרד ראש הממשלה, לטובת מר עמדי, בגין עבודות שביצע. זאת בהגשת חשבון למשרד ראש הממשלה, שכלל לכאורה סכומים בגין עבודות פרטיות שבוצעו בעבור משפחת נתניהו בתקופה שקדמה לבחירת נתניהו לראשות הממשלה, ובמהלך כהונתו.

העיתונות חשפה המשטרה חקרה ואז בסוף שנת 2000 זומנו כלי התקשורת למסיבת עיתונאים שנערכה על ידי היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובנשטיין. לעיתונאים הונחה טיוטת הדו"ח והחלטתו המנומקת של רובנשטיין מדוע החליט לסגור את התיק. מי שמכיר את רובינשטיין יודע שהוא אוהב לכתוב והרבה. גם בדו"ח ההוא שכתב הוא לא עשה הנחות כ- 76 סעיפים נכתבו על פני עשרות עמודים. רובנשטיין לקח את הקורא למסע התלבטויות שלו. כשהוא דיבר בפני העיתונאים הוא שמר על איפוק נעזר מתוך הכתב ודיבר בנחת ושלווה. רק שולחן נטול מפה הסגיר את סערת הנפש בה היה מצוי רובנשטיין הוא ניער בחוזקה את רגליו והיה ניכר כי פלג גופו התחתון מסיגר את סערת הנפש בה מצוי היועץ המשפטי שהחליט לסגור את התיק לנתניהו אך כינה את הפרשה מכוערת.

ההערכה כי גם הפעם היועץ המשפטי לממשלה שהוא סניגור בנשמתו יחקור יכתוב דו"ח רחב וגדול ויסגור בסופו של יום את התיק. וינשטיין יאלץ לנקות את ראש ממשלה מהטענה המרכזית ששיקר וניסה לרמות את המדינה. נתניהו ימנף את הדו"ח למסע הרדיפה האישי כנגדו וכנגד הימין והליכוד.

אבל איך שהסיפור לא ייסגר הציבור צריך לדעת כי משהו לא טוב קורה בבית שברחוב בלפור. לנו כיהודיים חרדים מפריעה העובדה שחשמלאי הוזעק לתיקון תקלה ביום כיפור בבית ראש הממשלה בקיסריה. בעבר ממשלה נפלה על חילול שבת לא יתכן שעל חילול יום כיפור יישבו במפלגות החרדיות בשקט.

ביום שלישי החליטו בליכוד לערוך מפגש לעורכי עלוני השבת עם ראש הממשלה מאוחר יותר פגש נתניהו קבוצת עיתונאים חרדים ועיתונאים רוסים הפועלים בעיקר ברשת. נתניהו סיפר להם על ציפי ובוז'י.

ביהדות התורה עדיין לא יצאו בהכרזה מפורשת על מי ימליצו לנשיא. נתניהו מצפה כי החרדים כבר יודיעו עכשיו. חברי כנסת חרדים איתם שוחחתי אמרו לו :"מה יש למהר. בפעם הקודמת הודענו ואתה זוכר מה קרה". דווקא מצידו של נתניהו הוא כבר ממהר להכריז :"אני רוצה לראות את החרדים שותפים בממשלה שלי". מנגד ח"כ חיליק בר אמר לי: "לי לא ידוע שהחרדים סגרו משהו הכל פתוח ואני יודע שהחרדים ידעו לגמול לנו עבור ההצבעה בחוק הגיוס".

רב העיר שספד לשר

השבוע נפטר ח"כ אורי אורבך השר לענייני גמלאים. אורבך איש הבית היהודי עיתונאי בעברו בוגר ישיבת ההסדר בקרית שמונה שפרץ דרך לכניסתם של עיתונאים חובשי כיפה סרוגה היה תושב העיר מודיעין.

למרות הבדלי הדעות שבין הציבור הדתי לאומי לבין הציבור החרדי אורבך שמר על קשר חם עם רב העיר הגאון רבי אליהו אלחרר שליט"א . אורבך אשכנזי שמייצג את בני עקיבא ואת דור הכיפות הסרוגות התחבר מאוד לרב העיר שעשה את דרכו מבת ים להיכלי התורה של עולם הישיבות הליטאי. דווקא בנקודה הזאת ראה אורבך את הגר"א אלחרר כרב העיר שלו. כשהתמודד הגר"א אלחרר בבחירות למועצת הרבנות הראשית לישראל היה זה השר אורבך שביקש ממנו לחתום ראשון על טופס ההתמודדות. השבוע היה זה הרב אלחרר שביקש להיפרד מבן עירו וכך כתב הגר"א אלחרר :"זה עתה לוינו למנוחת עולמים את חברנו ויקירנו אורי אורבך ז"ל. בכוונה תחילה כתבתי אורי, בלי תארים, כי כך כולנו היכרנו אותו בעיר מודיעין, על אף שבתודעה הציבורית הוא היה מוכר יותר כעיתונאי, כסופר, ומאוחר יותר כחבר כנסת, והמבוגרים שבנינו הכירו את השר אורי אורבך.

אורי, התפללנו כולנו בחודשים האחרונים לרפואתך אך כנראה שנגזרה הגזירה ולא זכינו שתמשיך לתרום מכשרונותיך הברוכים, לטובת עם ישראל וארצו.

בשלל תפקידך תמיד ראית את עצמך שגריר של רצון טוב לתרגם את עולמה של היהדות לצבר הישראלי, ויש לציין שעשית זאת בכבוד רב, מה שנקרא בשפתינו "קידוש השם".

גם בחודשים האחרונים אנשים שלא רגילים לשאת תפילה חרגו "ממנהגם" ונשאו תפילה לרפואת אורי שרגא בן פנינה (אמך שהלכה לעולמה לפני כחודש ימים).

המשמעות של השם אורי הוא מלשון אור. המשמעות של שמך השני שרגא בארמית מנורה. היית מנורה שהאירה בראש ובראשונה לרעייתך מיכל, לארבעת ילדיך, ולעיר כולה, ובתפקידך האחרון כשר דאגת להאיר לנו הצעירים את עולמם של האזרחים הותיקים. דומני, שלא היה אדם שטיפל באזרחים הותיקים בצורה כה מעוררת כבוד וההערכה, בהצלחה ובכשרון רב כמו שרק אתה אורי ידעת לעשות זאת.

אבקש לחלוק עם הציבור מכתב ששלחתי לך בבקשה להפעיל את כובד משקלך כשר בביטול חוק חולה הנוטה למות, וכתבתי לך:

בתפקידי כרב אני זוכה לקיים פעמים רבות מצוות ביקור חולים גם אצל חולים המוגדרים סופנים ל"ע ול"ע. [אבקש לציין שהחולים אותם אני מבקר לא כולם שומרי מצוות או מסורתיים, וחלקם אף מגדירים את עצמם רחוקים מקיום תורה ומצוות].

גם השבוע (כמדי שבוע) זכיתי לקיים מצוה זו כאשר הגעתי לאחד מבתי האבות במרכז הארץ (שלא בהנהלה דתית), שוחחו עמי דיירי המקום בדאגה על מה שהם (כמוני) שמעו מהתקשורת, על הצעת החוק 'חולה הנוטה למות' או מה שמוגדר בתקשורת 'המתת חסד'.

אבקש להאיר נקודה שאולי לא האירו אותה מספיק בלהט "הדאגה" לאותם חולים סופנים שמרביתם נמנים על האוכלוסיה הותיקה שמשרדך מופקד על טיפולה.

במכתבי זה אבקש להציג דווקא את העמדה האתית ולא ההלכתית, משום שאיני מטיל ספק חלילה בידיעותיך התורניות בנושא זה. אך לצערי התרשמותי מהממשלה הנוכחית שעמדה זו תתקבל על לב השרים יותר מאשר העמדה ההלכתית.

ברמה האתית ראוי לדון כאן בסכנות לציבור הרחב, סכנות שאליהם עלולים להיגרר בעקבות הצעת חוק זו. הצעת החוק שמכונה 'המתת חסד' נוגעת למעשה בשאלת המהות של החיים. מה טענו אלה שביקשו להתיר המתת חולים חשוכי מרפא? הם אמרו: "אין עוד ערך לחייהם". המשמיע טענה מעין זו יוצא כנראה מנקודת הנחה, שמהות החיים ומטרתם ידועה לו, ולכן הוא יכול לקבוע מתי יש 'ערך' לחיים ומתי אין להם עוד 'ערך'. אבל זו בדיוק השאלה: מי יכול ליטול לעצמו סמכות לקבוע את מהות החיים ואת מטרת חייו של אדם עלי אדמות!

התפיסה המקובלת של רוב האנושות אומרת, שקדושת החיים היא ערך מוחלט שאדם לעולם לא רשאי להחליט מתי יש לחיים ערך ומתי לא. כי ברגע שעיקרון זה נפרץ. עלול להתפתח תהליך שלא נוכל לחזות את אחריתו. אם מותר להמית חולה אנוש שהפך לצמח, למה לא לאפשר את מותו של החולה שלא הפך לצמח ושמבקש למות? ואם גם זה בסדר, למה לא להמית חולה לא אנוש שמבקש בכל זאת לסיים את חייו? ולמה לא למנוע ממתאבד למלא את רצונו? ולמה לא להמית ילדים בעלי מום ומפגרים בטענה שחייהם 'חסרי ערך'? ובכלל, מי ערב לנו שמחר לא יחליט מישהו שחיי וחייך הם 'חסרי ערך' מבחינתו? משום כך אימצה האנושות את התפיסה, שחיי אדם לעולם אינם נשקלים במאזניים ושהם קדושים באופן מוחלט.

מצדדי החוק טוענים שזירוז המוות על-ידי הרפואה היא גאולה וחייבים לעודד אותה, בודאי כשהחולה ציווה על כך בזמן צלילותו. איני רוצה לעמוד חלילה במקום כאבם של אותם בני משפחה למשמע זעקותיו של חולה מיוסר/ת, אך דווקא מריחוק המקום והלב החברה הישראלית חייבת לבצר את חומותיה כדי לא להיכשל באותו "מדרון חלקלק" ידוע, שראשיתו רחמים וסופו אכזריות כלפי כל מטרד העומד בדרכנו. כמה קצרה היא הדרך להריגת אנשים עם פיגור קשה שלכאורה אין ערך לחייהם. אחריהם יבואו אנשים הטפילים לחברה, מכורים ועבריינים סדרתיים הממלאים את בתי הכלא ונופלים עול על הציבור. הדרדור לא נעצר בשום תחנה ואחריתו – מי ישורנו.

במקרה זה ראוי ללמוד ממה שהתרחש במדינות אחרות, ולבחון האם גם אנו באמת רוצים להגיע לאותו

הולנד – היא אחת הארצות הבודדות בהם התיר המחוקק רצח מתוך רחמים. אך גם שם החוק הגביל את היתר המתת החסד רק למקרה של חולה סופני, שיש חוות דעת מרופא נוסף ושהחולה הסכים לכך מדעתו. אולם בשנים האחרונות חזרו והתרחשו חריגות חמורות אשר בחלקן אומצו רק בדיעבד על ידי ההסתדרות הרפואית ההולנדית. כיום רק מיעוט קטן של ההמתות הללו מדווחות כנדרש בחוק ההולנדי. למעשה מבוצעות המתות רבות של קטינים ויילודים פגומים גם ללא הסכמת הוריהם, כאשר קצת קשה לייחס לתינוקות עצמם הסכמה מדעת. הומתו אנשים מחוסרי הכרה ללא הסכמתם המפורשת,

ביניהם חולים פסיכיאטריים שחלקם בכלל איננו סופני או חשוך מרפא. הומתו חולים הסובלים משטיון (דמנציה) והיו המתות רבות בהן ההחלטה על ההמתה התקבלה בידי רופא בודד ללא שיתוף או ייעוץ עם רופא נוסף. קשה לקבל בהבנה המתה של חולים פסיכיאטריים, גם אם פעילות כזו הייתה מקובלת בגרמניה הנאצית בשנות השלושים.

בהולנד החלה עוד יוזמה חדשה: לסייע לאנשים בני 70 שאינם חולים למות ב"כבוד". במקביל פורסם כי יש זקנים הולנדים החיים בכבוד, שהחלו עונדים על זרועותיהם צמידים עם הכיתוב המצמרר: 'אל תמיתו אותי'.

שוויץ – שבה הותרה המתת חסד אקטיבית, קיים ארגון המתפרנס מהנושא, שמסייע לאלפי אנשים למות. לרוע מזלם של המומתים לא על כולם התרופה פעלה כמו שצריך וחלקם סבלו שעות רבות מייסורים נוראיים. בהולנד התפרסמו מחאות ציבוריות על כך שבהרבה מקרים מאשרים רופאים "המתת חסד" בחולים שאינם סופניים, אלא שהם פשוט מאסו בחייהם ורצו להתאבד. האם אנו רוצים להגיע לכך גם במדינת ישראל. . . ?

בשל העדר נתונים עובדתיים מדוייקים אני נמנע מלהביע מחאה פומבית ונמרצת כפי שאולי ראוי היה שאעשה. אולם הנקודה המרכזית והשווה בין המקרים, שנידונו בעבר, ועשויים להיות נידונים בעתיד היא, שאלת מידת קדושת החיים, וההכרה בקוצר יד אנוש להכריע במידת כדאיותם של חיים, אפילו יהיו אלו חיי שעה ואפילו חיי סבל וייסורים.

משום כך פונה אני אליך בבקשה להפעיל את סמכותך ולהתנגד להצעת חוק זו. ואשמח לקבל את התייחסותך למכתבי זה על מנת שבביקורי הבא בבית האבות אתן לדיירי המקום מענה שיהיה להם למשיב נפש.

למכתבי זה טרחת להתקשר באופן אישי ולהודות עליו והבטחתי לי שתבדוק כיצד ניתן לתקן חוק זה. בטוחני שפעולתיך הרבות יזכו אותך במקום של כבוד בגן עדן יהי זכרך ברוך".